Last family photo. Nino, Tehiya, Eitan, Yair and Daniel, 2000

“The past is never dead. It's not even past". William Faulkner

It just so happened that I've kept some photographs of the homes left behind by my family in Europe before and after the two world wars.

Images of family members whom I know nothing about, a large family that once was, and is no longer.

I didn't know which questions to ask when I was a child, and in my wild imagination, I made up my own stories about them.

My father told me nothing, my grandfather kept them in boxes, actually, my grandmother did after my grandfather died.

My mother painted, not what she saw, but what she wanted to show. My older sister studied history, and became a teacher. I, on the other hand, took on the work begun by my grandparents, and continued to be the family curator and publisher.

 

It is now the eve of the seventh day of Passover. Our little family will soon gather for a festive dinner. Yair won’t be there, and we're still not used to it. He was young when he died on the last night of Passover 2000. But young though he was, he is rooted deep in our hearts.

Over the last few days, I've been feeling sad, and could not identify the source of my sadness. Obviously, it's Yair, but at the same time, I've parted with a certain pattern of mine, and it's all getting mixed up.

His death no longer brings me pain, but sadness. I have no room in my heart for the empty space that was there before, Yair is there. At times he is almost alive, at others, he is gone.

My heart is like the moon, half lit and half in darkness, in the absence of light.

There is a part of me that reaches for the skies, when it's present, I am happy, delighted. And there is another part that is here, on Earth, that also contains some joy, and sometimes I forget wherefore and why I am sad. And there is something connecting them, two banks, an endless dialog, and no solutions in sight. I have grown to realize that solutions are not where serenity lies.

 

Outside, the birds are singing like a huge choir. A fabulous spring like the one we had 19 years ago.

I'm listening to what goes on in there, and I'm less afraid.

There is a God, and His manifestations vary. He is everywhere, in the oak tree by our house, in the woods, in the mountain, the wind, and in Yair too.

When I let go, he appears. God's kingdom is within us, so is Yair, and I recognize the eternity of transient things. Over the years I've discovered that when I move from the cognition of absence, a simple recognition of the eternity of things emerges. Trust is the word, trust in a heart that listens, trust in a heard that speaks.

 

Outside the lemon tree branches are heavy with both fruit and blossom, providing shade and shelter. Every time I feel emotionally confused, it beckons me to go outside and look at it, sit down, and connect to the quiet in my heart. To be both within things, and above them, all at the same time.

 

-----------------------------

יצא כך שאני שומר במגירות חדרי תצלומי בתים של משפחתנו שנעזבו באירופה שלפני ואחרי המלחמות.

צילומי בני ובנות משפחה שאינני יודע מי הם, משפחה גדולה שאיננה עוד. 

לא ידעתי לשאול שהייתי ילד, הדמיון לקח אותי לסיפורים משלי.

אבא לא סיפר, סבא שמר בארגזים, יותר נכון סבתא שמרה בארגזים אחרי מות סבא.
אימא ציירה, לא את מה שראתה אלא את מה שרצתה להראות. אחותי הגדולה למדה היסטוריה ונהייתה מורה ומחנכת. ואני ממשיך לקיים את מלאכת סבא וסבתא להיות האוצר והמו"ל המשפחתי.

עכשיו ערב פסח שני, עוד מעט נתכנס משפחתנו הקטנה לארוחה. יאיר לא יהיה, לא מתרגלים. 

צעיר היה במותו מוצאי פסח שני שנת 2000. צעיר אך שורשיו נטועים עמוק בלב.
בימים האחרונים אני עצוב ולא מזהה מה מקור העצב. ברור שיאיר זה הסיפור, 

לצד זה אני נפרד מאיזה דפוס בתוכי והכל מתערבב לו.
מותו כבר לא מעורר כאב, עצב כן. אין לי מקום בלב לחלל הריק שהיה בתחילה,

 יש את יאיר בלב לרגעים הוא כמו חי וקיים ולרגעים איננו . 

ליבי כמו הירח, חציו מואר חציו שרוי בחושך, בהעדר האור.
יש בי את החלק ששואף למרומים, כשהוא נוכח אני שמח, שמח מאד. ויש חלק שכאן על פני הארץ שגם בו יש שמחה ולפעמים שאני שוכח מאיפה ולמה אני רק עצוב. ויש חיבור ביניהם, שתי גדות, דיאלוג אינסופי ואין פתרונות באופק. גדלתי להבין שלא שם נמצא מרגוע, בפתרונות.

בחוץ שירת הציפורים כמו מקהלה גדולה. אביב משגע כמו אז לפני 19 שנה.

 מקשיב למה שמתרחש שם בתוך, כבר פחות מפחד.
יש אלוהים ומופעיו שונים. הוא נמצא בכל, באלון שליד ביתנו, ביער, בהר הרוח, וביאיר גם.
שאני מניח לעצמי הוא מופיע, ממלכת האל נמצאת בתוכנו, גם יאיר, ויש בי הכרה בנצחיותם של הדברים החולפים. במרוצת השנים גליתי שכשאני זז מתודעת החסר צומחת לה הכרה פשוטה בנצחיותם של הדברים. אמון זו המילה, אמון בלב שמקשיב, אמון בלב שמדבר.

בחוץ הלימון עמוס לימונים ופריחה גם יחד מעניק צל ומחסה. בכל פעם שאני חש בלבול רגשי הוא מזמין אותי לצאת להתבונן בו, לשבת לחבור לשקט שבלב. להיות בתוך הדברים ומעליהם גם יחד.