'PASSER-BY'
BEIT HA'OMANIM, RISHON LE TZION, 2017

נינו הרמן : ״עובר אורח״ / ג'ניפר בלוך 2017

 

לכולנו יש דרכים בהן אנו עוברים באופן קבוע, כל דרך ונופיה. גם לנינו הרמן יש דרכים בהן הוא עובר שוב ושוב ומצלם. לצלם את סביבתנו שלנו נשמע אקט תמים ויומיומי. גם נינו הרמן מצלם את סביבתו, את דרכו הביתה לנטף, אלא שהדרך של נינו טעונה במשא קשה לתיאור או לבטוי. הדרך הביתה היא אותה דרך בה עבר בנו יאיר ז״ל, ובה מצא את מותו בתאונת דרכים קטלנית. זו תמצית הסיפור. צילומיו של נינו נושאים איתם משמעות שהיא מעבר לתיעוד של מקום.

הקשר בין חוויות חייו לבין אמנותו של נינו אינו קשר מיידי. נינו איננו אילוסטרטיבי בגישתו. כשהוא מצלם את מראה הנוף שבו הוא עובר בדרכו הביתה אין הוא הופך אותו לאיור או לתאור של המקרה או לתעוד של המקום בלבד, וגם לא מחפש להיות דרמטי או טרגי, פשוט מצלם. בצילום הוא מחפש את היופי המנחם של החיים. לגביו היופי הוא מקור השמחה שלו:״רוצה לדבר על השמחה שמניעה אותי, אותה שמחת מקום שאני חווה אותה כנביעה, כמו רצון נשמה שמתממש. לחיות במלואי בחיבור ללב, לשחרר מחשבות ואמונות מעכבות“. 

 

את רובם של צילומי הדרך בחר נינו לצלם בחורף, כך שעוטפת אותם אוירה מסויימת מאד. השמש כמעט איננה, אין חום ואין ניגודים חיים של אור וצל, יש הרבה אפור וערפל. החורף מסמל עבור נינו תקופה של התכנסות לתוך לב ליבה של פרטיות האדם, הביתה, המקום בו טמון הכאב והעצב, כמו בתוך עצמו פנימה. אולם זה רק במידה מסויימת, כי כפי שנינו חווה באופן פרטי רגעים של עצב והתכנסות, הוא גם חווה היפתחות אל העולם והתחברות אל משהו גדול מחוץ לעצמו. הטבע שהוא מצלם מאפשר לו התחברות זו.

הדרך הביתה, מעצם היותה ״טיול בטבע״ כדבריו, מאפשרת לו מעבר למקום אחר בתוכו: ״ הטבע עבורי הוא מקום של חיבור עמוק לנשמתי  לאלוהים , ליקום, לטבע, ליאיר, לנשמתו, לגדול מאיתנו, לחכמה שמנהלת. הטבע מחבר אותי ליופי שבו, אין בו נעלה ונחות, הכל מתקיים שם, העץ החי לצד השרוף, הכל על פי טבעו, אין הסתרות, הכל בגלוי בפשוט, הזוהר והקמל חיים זה לצד זה  ,זהו חיבור לנשמתי, זה כל כך עצום לחוות את זה ולהסכים לראות את הדרך כפתח לחיבור״. החיבור הזה לגבי נינו הינו הרחבה של האני שלו. הוא יכול לעבור באותו מסלול הביתה ולחוות שחרור מפחד לאבד, ולחוש שהוא רק נפרד מיאיר , לא איבד אותו. החיבור שנינו חש עם הטבע נובע מכך שגם בנו, יאיר היה ״ילד טבע״ כפי שכינה את עצמו. ילד הטבע שעבר בנוף כעובר אורח לרגע קצר.  

מהי משמעות הזמן העובר בחולפו על פני הדרך? מה פשר הנוף הנראה מבעד חלונות המכונית? מה הן המחשבות המלוות אותו בעוברו על פני הדרך? אלו זכרונות מציפים אותו לעיתים? אלו שאלות שעולות מן התערוכה ובאופן חלקי מקבל ביטוי בצילומים הקטנים המוצגים לצד הנופים הגדולים . הם מבטאים ברמיזה את ההרהורים המלווים אותו לאורך הדרך, פיסות מחשבות ותחושות שהן חלק ממציאות חייו, מעבר לפיזי, לא פחות נוכחים מהעצים ומהאבנים. מעין מסלול נוסף מנטלי בו הוא עובר מדי יום והופך להיות למקום של זיכרון, של שאלה, של געגוע, של סמל, למחשבות על בנו כעובר אורח בעולם הזה בחיים הקצרים שלו. 

נינו מזוהה כצלם של אנשים. שם טמון הייחוד והזיהוי שלו כצלם. הוא הציג מספר תערוכות מעולות בנושא זה. בתערוכה הנוכחית אנו רואים צד נוסף שלו וחושף את התיחסות העמוקה לטבע והקירבה שלו אליה. כאן אין כמעט דמויות אדם ודמותו של יאיר נראית רק מעט. דימויי אדם מופיעים בצילומים הקטנים, כאזכורים, כהערות שוליים, אך לא כנושא מרכזי.

היעדר אדם מהנוף בצילומים בתערוכה מדגיש בעוצמה גדולה את דמותו של יאיר המרחפת מעל הכל ואת דמותו של הצלם עצמו, שמבטו נוכח ומייצג אותו. הנוף המלנכולי והחורפי, החורשות, העצים, הערפילים והאויר, הצבע המתון, גווני האפור, כל אלה ויותר טומנים בחובם זיכרון עמוק ונצחי.

Nino Herman: Passerby

 

We all have routes we take on a regular basis, each with its own landscapes and views. When Nino Herman travels down an all too familiar road, he takes out his camera and snaps some shots. Photographing one's surroundings may seem mundane, but when Nino documents his way home to Nataf, the ride is indescribably charged. On the very same road, his son Yair was killed in a car accident. That is the essence of the story. Nino's images carry meaning far beyond pictures depicting places.

The connection between Nino's life experiences and artwork is not made immediately. Nino's approach is not an illustrative one. When he takes a photograph of the view seen through his windshield on his way home, it does not become an illustration, case description, or documentation of a geographical site. Nor does he strive to be dramatic or tragic in his images. He simply takes a picture. To Nino, photography is life's consoling beauty. He finds beauty a source of joy: "I'd like to speak about the joy that motivates me, the same joy of a place that I experience as a fountain, like the soul's realized desires. I live fully, connect to my heart, and let go of all hindering thoughts and beliefs".

Nino chose to snap most of his travel shots during winter, so they are enveloped in a very particular mood. The sun is all but absent, there is no heat or light and shade contrasts. Instead the images are laced with grey shades and fog. Winter for Nino is a time for introspection, for being private in one's home, where pain and sadness await, found deep within. But just as Nino experiences private moments of grief and introversion, so he opens up to the world, connecting to something bigger, outside himself. The nature he photographs allows him to feel this connection.

His way home, being "a stroll through nature" as he puts it, allows Nino to move to another place inside of him: "Nature to me is a place where I connect deeply to my soul, to God, the universe, nature, Yair, his soul, to all that is larger than we are, to the wisdom that runs it all. Nature connects me to the beauty within it, nothing is superior or inferior, everything coexists, living trees alongside burnt ones, all according to its own nature, nothing is concealed, everything is out in the open and simple, the glorious and withering side by side. It is a connection to my soul, it is so humbling to experience this, and agree to see the road traveled as a window to connect through". This connection is an expansion of the self, in Nino's view. He can travel the same route home, experience releasing his fear of losing, and feel that he has only parted from Yair, not lost him. The connection Nino feels with nature echoes Yair's description of himself as "a child of nature" – one who crossed this landscape briefly, a passerby.

What is the meaning of the time that passes as he travels this road? What is the significance of the view seen through the car windows? Which thoughts fill his mind as he passes by? Do any particular memories flood it? These questions and more emerge as one visits the exhibition, and are answered in part by the small images that accompany the larger landscapes. The former hint at Nino's reflections along the way, fragments of thoughts and sensations that are part of his life, and are meta-physical, but nevertheless no less present than the trees and rocks. Another mental route, if you will, that Nino travels down each day, and becomes a place for memories, queries, yearning, symbolism; thoughts of his son as a passerby in this world, having lived such a short life.

Nino is identified as a photographer of people. That is his uniqueness and edge as an artist. He has held several outstanding exhibitions on this topic. In the present one we see another side of him, as he reveals his deep connection and closeness to nature. People seldom appear in these photographs, and Yair is rarely seen. Some people appear in the smaller images, but as mere references, or footnotes, not as the main theme.

The absence of people from the views depicted in this exhibition place tremendous emphasis on Yair's image hovering above it all, as well that of the photographer himself, who is powerfully present and represented. The melancholy winter landscape – the woods, trees, fogs, and air; the moderate colors, and shades of grey, all harbor deep eternal memories.

 

Jennifer Bloch November 2017

1/1

© Copyright 2016 Nino Herman All Rights Reserved